פסק-דין בתיק ה"פ 10900-12-10

בפניי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה בעטיה של הפקעת קרקע לצורכי ציבור מכוח הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), ומכוח הוראות סעיפים 189-190 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, בגין תוכנית בניין עיר להקמת  שכונת מגורים חדשה, במסגרתה תוכנן כביש גישה העובר במקום בו נמצאים כיום בתי המגורים של המשיבים 1 ו-2 משפחת מרים ויונתן אפוטקר (להלן: "המשיבים 1 ו-2" או "משפחת אפוטקר") ושל המשיבים 3 ו-4 משפחת אטיאס (להלן: "המשיבים 3 ו-4" או "משפחת אטיאס"). יצוין כי מר קלמנט אטיאס ז"ל נפטר וגב' דינה אטיאס, כהצהרת בא כוחה, הינה יורשת יחידה של המנוח.

המקרקעין מושא ההליך של משפחת אטיאס ומשפחת אפוטקר ממוקמים בעכו, ברח' הנדיב 2/1
ו-2/2 (בהתאמה) הידועים כחלקה 168 בגוש 18103 (להלן: "המקרקעין" או "הנכס").

העתירה בהמרצת הפתיחה תחילתה בשאלת פינוי ותפיסת חזקה במקרקעין בקשר לבית דו משפחתי בו מתגוררות שתי משפחות (משפחת אטיאס ומשפחת אפוטקר) מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה, על פיה תב"ע תקפה ג/3658 שאושרה בשנת 1988, וזאת משום שהמקרקעין אמורים לשמש דרך ציבורית. דא עקא, שבמהלך שמיעת הראיות הוברר כי המשיבים מסכימים לפנות את ביתם כנגד קבלת פיצוי ראוי, ועל כן על המדוכה נשארה לדיון סוגית הפיצוי, וכלשון המבקשת "אנו לא חולקים על כך שלמשיבים מגיע פיצוי או דיור חלופי" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 22.3.11).

השאלה היא אם כן, גובה הפיצוי לו זכאים המשיבים שהביעו הסכמתם לפנות את ביתם כנגד קבלת הפיצוי האמור, זאת לאחר שהצדדים הגיעו בינם לבין עצמם למבוי סתום בקביעת גובה הפיצוי.

הרקע:

תוכנית בנין עיר ראשונה רלוונטית לענייננו ייעדה את החלקה עליה בנויים בתי שתי המשפחות אטיאס ואפוטקר, לדרך ציבורית, היא תוכנית ג/1619 שאושרה בשנת 1973.

שנים מאוחר יותר פורסמה למתן תוקף תוכנית בניין עיר מפורטת ג/3658 (להלן: "התוכנית השנייה") אשר קבעה את שקבעה התוכנית תב"ע ג/1619, בנוגע להפקעת חלקות המקרקעין של משפחות אטיאס ואפוטקר למטרת סלילת דרך ציבורית.

הלכה למעשה, הבקשה לפינוי ותפיסת חזקה במקרקעין בו מתגוררות משפחות אטיאס ואפוטקר לפי פקודת הקרקעות שעונה על תוכנית תב"ע ג/3658, תוכנית שאושרה בשנת 1988.

במהלך 1994 פורסמה בילקוט הפרסומים כוונת המבקשת לתפוס חזקה במקרקעין השייכים למינהל מקרקעי ישראל והנמצאים בחכירה של משפחות אטיאס ואפוטקר, בהתאם לתוכנית ג/3658, כאשר בשנת 1994 נרשמה הערה בדבר ההפקעה בספר רישום המקרקעין.

כפי שהוכח בפניי, משפחת אפוטקר רכשו את זכויותיהם מחברת עמידר ומינהל מקרקעי ישראל בשנת 1991, מבלי שנטען כי ביררו מהן תוכניות בניין עיר שפורסמו עד אותו מועד, ולמעשה נודע להם על הליך ההפקעה על פי פקודת הקרקעות רק בשנת 2004, כאשר לטענתם כל הודעה אליהם, קודם לכן, לא נמסרה ולא הומצאה.

משפחת אטיאס חכרו את המקרקעין בשנת 1969 והלכה למעשה נודע להם על הליך ההפקעה בשנת 2004, כאשר לטענתם כל הודעה אליהם, קודם לכן, לא נמסרה ולא הומצאה.

למשיבים טענות רבות נגד המבקשת, נגד מינהל מקרקעי ישראל ונגד עמידר, כשהאחרונים אינם בעלי דין בהליך; דא עקא וכפי שיובהר להלן אין מקום לטענותיהם, לא רק משום שהמבקשת אינה הכתובת לענות על מרבית טענותיהם נגד בעלי דין שאינם צד בהליך, אלא שהלכה ולמעשה אין גם לטענות נגדה בלבד נפקות, בדיון בסוגיית קביעת הפיצוי למשיבים המונחת להכרעתי, כפי שיובהר להלן.

דיון והכרעה:

אין חולק שיש לפצות את משפחת אטיאס ומשפחת אפוטקר בגין ההפקעה, משאין בפיהם כל טענה לגבי תוקפה של ההפקעה, ומשאין בפיהם התנגדות לפינוי בתיהם כנגד פיצוי הולם. על כן, אדון בפיצוי שיש לפסוק להם, כפי שמוסכם ע"י הצדדים כולם.

סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע את הדרך לקביעת הפיצוי במקרה של הפקעת מקרקעין, כהאי לישנא;

"בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר."

המחוקק קבע כי בהפקעת מקרקעין ע"י הרשות, שהינה לרוב בניגוד לרצונו של בעל הזכות במקרקעין, על הרשות לפצותו בגין פגיעה זו, שהינה פגיעה קשה בזכותו של אדם לקניין.

המחוקק הכיר, כי צורכי השעה וכורח המציאות בפיתוחה של עיר, מחייבים הפקעה לטובת כלל החברה, אך מאידך הכיר בחובה, שאינה נופלת מקודמתה ואף עולה עליה, בהגנה על הפרט במתן פיצוי הולם למי ש"כרעם ביום בהיר" ניחתת עליו הגזירה להעתיק מקום מגוריו מביתו, מבצרו, לבית אחר תוך פגיעה בזכות הקניין, שזכתה על פי דין למעמד של זכות יסוד.